לגייס מתנדבים זה קל. לגרום להם להישאר זה הסיפור האמיתי

ארגונים חברתיים פוגשים לאורך השנה עשרות אם לא מאות אנשים. הם מגיעים לסיורים, לוקחים חלק במאבקים ציבוריים ובפעילויות קהילתיות. חלקם אף מביעים רצון להצטרף, אבל לא מעט מהקשרים האלה מסתיימים באותה נקודת מפגש ראשונית.

במשך השנים התחדדה אצלי הבנה אחת: אנשים לא מתנדבים רק כדי לבצע משימה. הם מחפשים להרגיש שייכות, שיש להם מקום, ושיש מי שרואה אותם כחלק מניהול מערך מתנדבים מקצועי.

אני חוויתי את זה מהצד השני. התנדבתי בארגון והייתי פעילה בשנה הראשונה. יזמתי, לקחתי אחריות ופעלתי יחד עם שותפים כתף אל כתף. בשלב מסוים כשנכנס צוות בשכר, משהו השתנה. העשייה הפכה למקצועית ורציפה, והבעיה הייתה שהערך המוסף שלנו כמתנדבים נשחק. אף אחד לא עצר לשאול מה אני רוצה להמשיך לעשות, במה אני טובה, איפה אני יכולה לתרום הכי הרבה. פשוט שיבצו אותי במקום שנראה מתאים מבחינתם. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי כמה קל לאבד מתנדבים טובים, לא בגלל חוסר מוטיבציה, אלא בגלל חוסר הבנה מצד הארגון - מה נדרש ממנו בעבודה עם מתנדבים.

אמא שלי בת שמונים וכבר עשור שהיא מתנדבת במקומות שונים. ניסיתי להבין מה גרם לה להישאר במקום אחד ולעזוב מקום אחר.

רוצה להתנדב? קודם כל תעברי הכשרה

ההתנדבות הראשונה הייתה מטעם הביטוח הלאומי. עוד לפני שהתחילה לבקר קשישים, היא עברה קורס בן ארבעה חודשים במכללת כנרת. מדובר על קורס איכותי שבו למדה על זקנה, על תקשורת, על תפקיד המתנדב, ופגשה אנשים נוספים שיצאו לאותה דרך. אחר כך שובצה ללוות שתי נשים מבוגרות.

"לפעמים הגעתי ומצאתי אותה מנמנמת, וכשראתה אותי כאילו קמה לתחייה. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה על ילדותה בהונגריה ועל בני המשפחה שלה. העברתי שעה של עניין, לא סתם ביקור". אמא מספרת על אחת הזקנות.

כששאלתי מה גרם לה להישאר, היא סיפרה גם על המפגשים החודשיים של כל המתנדבים, בהנחיית האחראית מטעם הביטוח הלאומי. לפעמים הרצאות העשרה, לפעמים שיחות על הקשיים, על התרומה שלהן לקשישים, ועל איך הן עצמן נתרמות מזה. הקשר האישי נתן לה משמעות, אבל מה שהחזיק אותה שם היה שהיא לא הייתה לבד בתוך הקשר הזה.

חדר חם - יחס קר

ל"חדר החם" באחד מבתי הספר היסודיים היו מגיעים ילדים שהמורה הוציאה מהכיתה. אמא שלי הייתה מגיעה למשך שעתיים-שלוש, ומשחקת איתם משחקי קופסה ומספרת סיפורים.

כששאלתי אותה "למה הפסקת?" התשובה הייתה קצרה: "לא הרגשתי חלק."

היו חסרים לה מפגשים עם מתנדבים אחרים. לא היה אחראי מתנדבים. היא הגיעה, עשתה את שלה, וחזרה הביתה.

מדריכה גאה באגמון החולה

כבר קרוב לעשר שנים שהיא מגיעה לשם, שעתיים בשבוע, ועדיין ממשיכה. ההתנדבות כוללת הדרכה בגן הבוטני וניטור פרפרים. היא הוכשרה, למדה על הצמחייה ובעלי החיים. לא נתנו לה טקסט קבוע להקריא. נתנו לה ללמוד, ומתוך הידע שרכשה היא בנתה את ההדרכה שלה.

זו ההתנדבות שהיא הכי אוהבת, ולדבריה, קיבלה בה את כל מה שהיה בביטוח לאומי, ועוד מעבר לכך. היא מרגישה שהמתנדבים שם הם קהילה. נפגשה עם מתנדבים מקהילות אחרות, יצאה לסיורים, וכל שנה יש קורסים של כמה ימים באגמון. בהדרכות באגמון החולה היא מקבלת משוב חיובי ותחושה שהיא מעבירה הרבה ידע הלאה.

לסיום שאלתי: מה העצה שהיית נותנת לארגון שמתחיל להפעיל מתנדבים?

"תגרמו למתנדבים להרגיש שהם קהילה." ביקשתי שתפרט. "שיהיו הרצאות העשרה, שיהיה מישהו אחראי שאפשר לפנות אליו, ושמדי פעם ייצא מפגש עם מתנדבים ממקומות אחרים בארץ". לא בקשה גדולה. רק שמישהו יזכור שהיא שם.

בשלושת המקומות היא רצתה לתרום. את זה היא הביאה מעצמה. ההבדל היה בדרך שבה הארגון קיבל את זה. במקומות שהשקיעו בה, לימדו אותה, חיברו אותה לאנשים אחרים ונתנו לה אחריות, היא נשארה שנים. במקום שבו הרגישה כמו עוד מתנדבת שמגיעה למשמרת וחוזרת הביתה – היא עזבה. סתם כי הארגון לא נתן לה סיבה מספיק טובה להישאר.